החברים מתבקשים לחדר השינה

הלינה המשותפת בקיבוצים (של פעם) – טוב או רע לילדים? את האידיאולוגיה הקיבוצית של פעם מחליפות התובנות של היום

דרוש כפר לגדל ילד… ואולי בכלל קיבוץ?

מעטפת משפחתית בריאה חשובה מכל לילד – על כך אין עוררין. אולם גם יצירה של קהילה שדואגת לילדים, שומרת עליהם ומטפלת בהם – מאפשרת להם לגדול בסביבה מוגנת, בריאה ובטוחה. האם הלינה המשותפת בקיבוצים, הכי "כפר" שרק ניתן לדמיין, היא מעטפת תומכת כזו – או להפך, ומדוע הנושא מעורר כל כך הרבה אמוציות?

אבל קודם, רגע של היסטוריה: התנועה הקיבוצית נולדה מתוך שילוב בין עקרונות מרקסיסטים ללהט הציונות. בתי הילדים בקיבוץ נולדו ספק מתוך אידאולוגיה, ספק מתוך צורך. הרצון לשבור את המבנה המסורתי של המשפחה, האידיאולוגיה של הקבוצה מעל הפרט, השגת שוויון בנטל בין כל חברי וחברות הקיבוץ והחלום של גידול ילדים אל תוך האתוס הקיבוצי – השתלבו עם תנאי המגורים המורכבים של חברי הקיבוץ, וכך מגיל חצי שנה הפכו בתי הילדים לביתם המרכזי של ילדי הקיבוץ.

אז…לינה משותפת, זה טוב לילדים?

והנה אנחנו מגיעים לאחת המחלוקות המורכבות ביותר בתולדות היישוב העברי.

הרעיון, בזמנו, נתפס כנפלא. כזה שעונה על הצרכים של כל אחת ואחד מהמעורבים ושל הקיבוץ כולו. רק בשנים אחרונות, שנים ארוכות אחרי שבתי הילדים פורקו והילדים עברו ללינה בבתי הוריהם, נתגלו הסדקים והצלקות שהותירה הלינה המשותפת.

וזה הזמן להזכיר את תיאוריית ההיקשרות: זו מתייחסת לקשר בין פעוטות למטפלים העיקריים שלהם. התקשורת הבטוחה נותנת לפעוטות את בסיס הבטוח לחקור וללמוד ואת המוטיבציה והזדמנות לעשות זאת. היקשרות בטוחה חיונית עבור בטיחות הפעוטות, בריאותם הנפשית, יכולת ההסתגלות והחוסן הנפשי שלהם. כמבוגרים, היקשרות בטוחה באה לידי ביטוי בעיצוב היכולת להתמודדות עם קשיים ועם מהמורות במערכות יחסים אינטימיות ובתפיסה עצמית בריאה.

התיאוריה הקיבוצית הייתה נפלאה: הילדים יגדלו יחד, כתף אל כתף, ויחונכו על ידי מבוגרים שקיבלו על עצמם את האחריות העצומה של הכנת דור העתיד. בפועל, הדמויות המטפלות התחלפו והילדים לא קיבלו אפשרות לייצור קשרים עמוקים עם מבוגרים משמעותיים או לראות בהם דמויות מפתח, שנותנות מענה לצרכים שלהם. על פי דיווחיהם במחקרים לאורך השנים, לא ניתן מענה מספק לצרכים הפיזיים והרגשיים, הילדים היו חשופים ופגיעים ולמדו עד מהרה שאין טעם לפצות את הפה. פגיעות פיזיות ואלימות היו חלק בלתי נפרד מהחשיכה.

ניסוי אידאולוגי שכשל

חלק מהותי מהאידאולוגיה הקיבוצית שמה דגש על מפגשי המשפחות. בשעה ארבע הילדים היו מגיעים לביקור אצל הוריהם, לזמן משפחתי מרוכז. פרק זמן שמאפשר מתן מענה רגשי, נקי מההגבלות ומהאיסורים שמלווים גידול ילדים ונטול עבודות ומטלות. אך מעל הבילוי המשפחתי היה ענן "הקבוצה מעל הכל", והמערכת פעלה באופן מודע לצמצם את האינטימיות מחשש לפגיעה במטרת העל של ערך העשייה.

הילדים גודלו על ערכי החברות, שיתוף פעולה, עבודת צוות, חלוקה ושוויון, עם דגש על עבודה יחד למען הישגי הקבוצה. אך על פי מחקרים שונים בנושא, ההיקשרות של ילדים שגדלו בבתי ילדים בקיבוצים הייתה בלתי בטוחה, עם השלכות על תפקודם כמבוגרים.

הם גודלו להיות חזקים, אך מעולם לא קיבלו את האפשרות להיות חלשים או פגיעים. הם התקשו להיות נזקקים, נאבקו עם הבעת רגשות, הראו נטייה לאישיות חרדה ומעוכבת ודווחו קשיי התמודדות עם קונפליקטים טבעיים שעולים בסיטואציות משפחתיות יומיומיות. הם היו לפועלים נהדרים, חיילים נפלאים, מסורים לכלל, אך התקשו באספקטים רגשיים ובאינטראקציות אינטימיות.

הקיבוצים הם החברה היחידה לאורך ההיסטוריה בה ילדים גודלו בנפרד מהוריהם. הספרות מהתקופה מתארת תקופה תמימה, חבורות ילדים, חוויות והרפתקאות. רק בשנים האחרונות אנו מציאות אחרת, קודרת הרבה יותר, שהותירה ילדים (ובוגרים) מצולקים.

הדרישה לבטל את בתי הילדים הגיעה בסופו של דבר מהאימהות, אותן נשים שגדלו בבתי ילדים בעצמן – והיו מוכנות להפוך עולמות כדי למנוע זאת מילדיהם. היום, בבתי ההורים שלהם (בקיבוצים המופרטים רובם ככולם), הם כבר ישנים טוב הרבה יותר.